מצפון נפתחה גם טובה |ישראל רוזנסון

העסק המניב של בני המשפחה היהודית הביא לגירושם לסיביר על ידי הקומוניסטים ולמפרע להצלתם מידי הנאצים. זיכרונות יוצאי דופן של יהודי ליטא בגלות הקרח הצפוני

מירכתי צפון

מלחמת הישרדות של צעירה יהודייה מליטא על גדות אוקיינוס הקרח הצפוני

גיטה לנגלבן־קליבנסקי

אלקנה: חקר יהדות ליטא, תשע"ג 2013, 286 עמ'

 ספרי זיכרונות פשוטים הוכרו זה מכבר כחומר ספרותי והיסטורי מרתק, ויותר מכך, כמשאב אנושי היורד ונוקב אל מעמקי הקיום האנושי, ובמקרה דידן אף היהודי. המפגש עם צרור דפים המקפל בחובו חיים שלמים, אישיות מלאה ונשמה, איננו יכול להשאיר את הקורא באדישותו; מה מרגשת היא ההיחשפות לעובדה שגם לאדם הפשוט יש ביוגרפיה, ולא רק לרוזנים ולשועי עולם.

אין תמה אפוא שרבו חובבי הז'אנר, שהעלעול בדפי ספר החיים הפך לדידם לנגיעה בחוויה האנושית הבסיסית – החיים במלוא עצמותם. במקביל, פריחת הז'אנר מעודדת את מחקרו. החוקרים, איש איש בתחומו, סופרים ומונים כמה ספרי זיכרונות יוצאים בשנה, במה יתמקדו, איזה מידע היסטורי ניתן להוציא מהם וכדומה.

עד כאן העקרונות הכלליים. כולם חשובים, כולם מעניינים, ובכל זאת, כשם שקלסתרי המחברים שונים זה מזה, שונים גם זיכרונותיהם וספריהם. אינני יכול להציע קריטריונים ברורים לספר זיכרונות טוב; אני יכול לנסות ולבאר מדוע "מירכתי צפון" של גיטה לנגלבן־קליבנסקי שבה את לבי כליל.

כמו הרבה זיכרונות, גם "מירכתי צפון" מתחיל מאיזשהו הווה, סיור – מכונה בדרך כלל "שורשים" – של גיטה וילדיה לקובנה המשוחררת מהעול הסובייטי:

לעיניי נגלה הרובע העתיק של העיר. הזמן עוצר מלכת. אני חוצה רחובות מוכרים ונכנסת לרחוב הקצבים. לפני המלחמה עמד כאן בית העסק שלנו. אני מצליחה לזהות את מקומו, אף שלא מעטים הם השינויים. אני מוסיפה ללכת ומבחינה ברחוב מוכר אחר […] בביטחון רב יותר אני נכנסת לחצר הבית. אכן, הנה הדירה שלנו […] הכול עומד על מקומו (עמ' 14).

קוראי ספרי הזיכרונות רגילים לפתיחות מסוג זה, ובמקרה דנן, גיטה מצליחה באמצעות המקצב הנכון, בבחירה נכונה של השפה, להעביר במלואה את תחושת הזמן העומד מלכת. אבל זה אינו הכול, היא שוזרת בקטע שני רמזים מטרימים חשובים ביותר להעמדת הסיפור המרגש על כנו: האחד, "לפני המלחמה עמד כאן בית העסק שלנו", "בית עסק" תמים שבעטיו, כפי שיבואר מיד, באה הפורענות על המשפחה, ובגינו, בסופו של דבר, גם צמחה הישועה. ורמז שני, "הכול עומד על מקומו", משפט טעון ומאתגר המשרטט את המתח בין מה שלבטח לא השתנה – הזירה, התשתית הפיסית, לבין המשהו האחר… משהו הקיים בכל מקום, נשמתו:

אט אט מתעורר הזיכרון ושב שנים רבות לאחור – לימים שבהם נהגתי לצעוד ברחובות אלו מדי יום ביומו, כשישים שנה חלפו מאז! השינויים, לכאורה, אינם גדולים כל כך. אני מצליחה לזהות את המקומות כאילו היה זה רק אתמול. העיר אף נוסכת עליי הרגשת ביתיות מוכרת… אולם לתודעתי חודרת המציאות הכאובה: אבוי חסר כאן הלב – אותם ניחוחות של קובנה היהודית שהכרתי בימי נעוריי […] וזו קובנה שאיננה עוד … יד זדים מחתה אותה כליל (עמ' 16).

מאבק הישרדות פיסי ורוחני. מנחם קליבנסקי, בעלה של המחברת, סיביר מתוך הספר‎

יהודי פוגש אסקימוסי

קובנה היהודית נפחה את נשמתה בעיקר ברציחות המחרידות בפורט התשיעי ובאתרי פורענות אחרים; אבל הייתה גם סיבה אחרת. משפחות לנגלבן וקליבנסקי זכו לגורל אחר; וכאן מתוודע הקורא למהלך היסטורי הנוטה להישמט מידיעת המתעניין הממוצע בקורות יהודי מזרח אירופה טרם לשואה – הגירושים הגדולים לסיביר.

כיבוש ליטא על־ידי הסובייטים (יוני 1940) – בעקבות הסכם מתועב (מולוטוב־ריבנטרופ) – הביא לשנה של ערעור כל הסדרים בליטא ואצל יהודיה, בחינוך, בחיי היומיום כולל חיי הדת, ובוודאי שבחיים הציוניים שפיכו בליטא. ובנקודה זו אנו חוזרים לעסק. ובכן, כשהחיים היו נורמליים, העסק הוא שהביא לפרנסה ולחיים אמידים באופן יחסי, שהם עצמם אפשרו חינוך (יקר!) יהודי וציוני, ואילו אחרי כניסת "הצבא האדום" הוא שהיה לבעליו לרועץ, הפך למוקד לסיכון ובסופו של דבר הביא להגליה של המשפחה.

הכיבוש הסובייטי הצמיד תו־אישום בקפיטליזם באופן מאוד ברור, בעל העסק הוא אויב המעמד. המשטר הסובייטי לא היה בעל חוש הומור, הוא לקח את "אויביו" אלה ברצינות (המילה הנכונה היא אכזריות) תהומית. העסק הולאם וה"אויב"־בעליו – קצרה דרכו לגלות הארוכה סיבירה. מבעלות על עסק, עובדה פשוטה כל כך, הלך אפוא והתגלגל סיפורה המיוחד של משפחת לנגלבן, שהוביל למאבק על ההישרדות הפיסית והרוחנית ב"חוג הקוטב הצפוני".

יהודי פוגש אסקימוסי… – לא באיזושהי בדיחה תפלה – אלא במציאות. הבעיה הייתה כמובן שהיהודים לא נולדו לתנאי החיים הקיצוניים הללו, ולתלאות שנוספו עליהם. המאבק הותיר קרבנות רבים שלא עמדו בקור, ברעב, באכזריות. אבל, ובאותה נשימה, הגלות האכזרית הזו היא שמנעה מהגולים את גורלה המר של יהדות ליטא. הגירושים הגדולים בוצעו בערך במחצית יוני 1941; הנשארים, אלו ששחררו אנקת רווחה כשראו את המשאיות הצבאיות מובילות את אלפי המגורשים אל הבלתי־נודע, גילו להוותם אחרי כעשרה ימים כי יהדות קובנה נפלה מהפח אל הפחת.

הכובש החדש לא הגלה, הוא (בסיוע נמרץ של שותפיו הליטאיים) רצח. יותר מתשעים אחוזים מבניה נטבחו בגאיות ההריגה של הארץ שיהודים כה רבים דימו לראות בה בית. המגורשים, למצער חלק ניכר מהם, ניצלו; רק ההומור היהודי יכול היה להגדיר את המגרש יוזף סטלין כמציל הגדול של יהודי ליטא, מתוך שלא לשמה כמובן…

גיטה מספרת את סיפורה – סיפור הענף המגורש של יהדות ליטא – בצורה מיוחדת במינה, מאופק ומסעיר כאחד, מדוד, מדויק וגם אנושי. הנסיעה האינסופית בכלא רכבות הגירוש, אי־הוודאות המתמדת, שינויי המקומות, הגעגועים, ההתמודדות עם הטבע האכזר והמשטר הלא־פחות אכזר, המאבק על צלם אנוש וצלם יהודי וציוני. הקמת משפחה (עם גולה אחר, מנחם קליבנסקי, שגורש באשמת עבר בית"רי), לידה, ועוד ועוד.

אני מבקש להשאיר את הפרטים המפעימים לקורא, אך במחויבות לאיזושהי סגירת מעגל אינני יכול שלא להזכיר את פרשת ההתוודעות של המגורשים לגורלם של מי שנותרו… בני משפחה, קהילה, חברים שנשארו בליטא. הנתק הגיאוגרפי הטוטלי ותנאי החיים סמוך לאסקימוסים הכתיבו אי־ידיעה. למגורשים, מן הסתם מן האחרונים בכדור הארץ ששמעו על השואה, הגיעו הידיעות טיפין טיפין:

ידענו כי המלחמה הסתיימה אך לא שמענו דבר על קורות יהודי ליטא […] שיערנו שלא שפר גורלם של הנשארים, אבל עד כמה – זאת לא יכולנו לדמיין לעצמנו אף בחלומותינו הגרועים ביותר […] היה קשה להאמין לסיפורים הנוראים שסיפרו לנו השניים, לא נשארו עוד יהודים חיים בליטא! כל בני משפחותינו שם הושמדו […] התחלנו להבין כי אנו בין היחידים מקרב יהדות ליטא המפוארת שנותרו בחיים […] (עמ' 142).

מעגל אחד נסגר; המגורשים – בגופם עדיין עמוק בין שלגי סיביר – חזרו בהכרתם לרגע לארץ מולדתם, ונוכחו כי יהודים בה אין.

קומוניזם מסמא עיניים

ספרי זיכרון מהווים מקור היסטורי. בהתייחס לזיכרונותיה של גיטה, הרי שמעבר לעצם הסיפור העומד בפני עצמו, יש בו פרטים שאולי אינם בגדר גילויים חדשים לגמרי, אך יש בהם בהחלט משהו מהחידוש. אדגים זאת בפרט אחד, חשוב מאוד בעיניי – היחס של יהודים לקומוניזם שהשליטו השליטים החדשים, הסובייטים, עם הפלישה לליטא.

יהודים הואשמו בנטייה לקומוניזם; זוהי תופעה ידועה, נפוצה מאוד, מין מושכל ראשון, משוואה פשוטה, יהודי וקומוניסט חד המה; כביכול קארל מרקס היה מחכמי התלמוד או מדמויות המקרא. במקרה של ליטא, כנראה שהיה בהאשמה זו כדי להעצים את האכזריות שבה "טיפלו" הליטאים באזרחי ליטא היהודים. יש מחלוקת האם שיעור הקומוניסטים בין היהודים גדול היה מהשיעור שלהם בין הליטאים, וככל הנראה – לא, אך ליהודים הקומוניסטים הייתה נוכחות, הם הותירו רושם, כמו בהרבה תחומים אחרים.

אין זה מתפקידו של ספר זיכרון לעסוק בשאלת האחוזים, אך גיטה מפליאה לתאר את תופעות הלוואי של אחיזת הקומוניזם בקהילה היהודית, ההלשנה לשלטונות, הפחד מבני משפחה וחברים מלשינים. דוק, אין מדובר כאן בחברה קומוניסטית רבת שנים שפיתחה את מנגנוני הפחד שלה, ולמדה להיזהר מקרוב ומודע. בליטא התופעה הזו מתפתחת במהירות רבה; גיטה מתארת מצבים של חשש של הורים מילדיהם: "הסיסמאות של הקומוניסטים סנוורו את עיני הצעירים האלה לגמרי", מספרת אם לחברתה, "אין לי עוד אמון בילדיי…" (עמ' 52).

במקרה של היהודים אין מדובר בטובת הנאה מהשלטון החדש, ההסבר היה אידיאולוגי; היו צעירים יהודים ש"הריעו לשלטון החדש בבואו להלאים את רכוש הוריהם; 'כעת תהיה חלוקה צודקת של הרכוש, והעניים לא יצטרכו לסבול עוד!', כך טענו והאמינו בכל לבם בכרזות התעמולה הסובייטיות […]" (שם). ועל רקע תאוות השוויון – במינון אחר היא עשויה להיחשב כברוכה – שסימאה רבים בקהילה היהודית העדינה של קובנה, בולטת גבורתם של בני תנועות־נוער ביצירת מיני־מחתרות שהעזו להתמודד נגד הסדרים החדשים.

מה שמוסיף לספר הזה ערך מוסף היסטורי הוא עבודתו השקדנית של בנה של גיטה, ההיסטוריון ד"ר בן־ציון קליבנסקי, שההדיר אותו בשקדנות, הוסיף ביאורים וניתוחים השוואתיים קצרים, הוסיף גם קטעי זיכרונות משלימים של האב מנחם ז"ל, ותרומה מיוחדת במינה היא סקירה מקיפה וחדשנית על שני הגירושים של יהודי ליטא – הגירוש הרוסי (ממלכת רוסיה הצארית) במלחמת העולם הראשונה, והגירוש השני, זה המדובר, ימים לפני הפלישה הגרמנית. אין זה המקום להידרש למשמעותה של ההשוואה המפורטת בין הגירושים, והגדרת הזיקה ביניהם מורכבת ומסובכת, אך עצם העמדתם זה בצד זה מאלפת; משהו עמוק מאוד ביהודי ליטא הושפע מהגירוש הראשון; משהו בהתנהגותם לנוכח הפורענויות שמשמשו ובאו עשרים וחמש שנים מאוחר יותר מובן על רקע אותו גירוש.

סוף דבר, הגירושים תמו; תודה לאל; משפחת קליבנסקי בארץ; מהצפון נפתחה גם הטובה. את זיכרונותיה מסיימת גיטה: "[…] לנגד עיניי רשמה פיסת יד נעלמה את קריאת הנביא: 'שאי סביב עיניך וראי. כלם נקבצו ובאו לך – בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה..'". האין זה מיותר לומר שהדברים מדברים בעד עצמם?!

פרופ' ישראל רוזנסון עומד בראש אפרתה, המכללה האקדמית לחינוך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014